האירוע
ניידת משטרה זיהתה רכב גנוב. התפתח מרדף, ובמהלכו חסמו שוטרים את נתיב הבריחה של הרכב באמצעות מחסום מאולתר שמרכיביו היו רכבים פרטיים שאולצו בהוראת השוטרים לעצור לרוחב המסלול בכביש מס' 4 בסמוך לצומת גהה.
בהגיע הרכב הגנוב למחסום המאולתר האט וניסה לעוקפו משמאל, תוך שהוא פוגע בשני כלי רכב ונעצר עליהם בסופו של המרדף.
בעלת אחד הרכבים הגישה תביעה נגד המשטרה ונגד גנבי הרכב לפיצויה בגין נזקיה.
גנבי הרכב לא טרחו להגיש כתב הגנה על כן ניתן מיד פסק דין נגדם בהעדר הגנה. יחד עם זאת נמשכו ההליכים נגד המשטרה, שכן פסק דין המחייב חלק הנתבעים לשלם לתובע אפילו את מלוא סכום התביעה, אינו פוטר על פי החוק את יתר הנתבעים מנשיאה בנטל התשלום במידה ויימצאו אחראים לכך. לתובע במקרה כזה יש אפשרות לבחור נגד מי מהנתבעים יינקטו הליכי גבייה על פי פסק הדין.
במקרה שלפנינו ברור איפה שלתובעת היה אינטרס לקבל פסק דין גם נגד המשטרה.
הטענות
התובעת טענה הסתמך על נוהל המחסומים המשטרתי האוסר עשיית שימוש ברכבים פרטיים ליצירת מחסום, כי המשטרה פעלה בניגוד לסטנדרטים שקבעה לעצמה ובכך הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כלפי הציבור בכללותו ואת חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת, ולכן יש לחייבה בתשלום הנזקים שנגרמו.
המשטרה טענה כי לא היתה כוונה ליצור מחסום באמצעות כלי רכב פרטיים, אלא שהשוטרים עצרו את התנועה כדי למנוע פגיעה בהם, כאשר עמדו לפרוס על הכביש מחסום דוקרנים.
כמו כן טענה המשטרה באמצעות בא כוחה בבית המשפט כי הרכב הנמלט עורר חשד כמעורב בפעילות פח"ע, באותה תקופה התחוללו פיגועי טרור רבים בארץ ולכן חסימה באמצעות כלי רכב פרטיים הינה נסבלת לטענת המשטרה, באשר הנוהל האוסר זאת חל על מחסומים רגילים ומתוכננים ולא על פעולות שנועדו למניעת פיגוע.
הדיון וההחלטה
השופטת דחתה את טענות המשטרה.
בניגוד לטענת המשטרה, שלא נעשה שימוש בכלי הרכב הפרטיים במטרה ליצור מחסום ציטטה השופטת דוח שרשם קצין המשטרה שניהל את האירוע ונאמרו בו דברים ברורים ומפורשים, שהעידו על כוונתו לעצור כלי רכב פרטיים כדי שיחסמו את מלוא רוחב הכביש בכיוון נסיעת הרכב הגנוב, כאמצעי לעצירתו.
כמו כן לא נשמעה כל עדות המוכיחה כי השוטרים פעלו באירוע לאור חשד שהרכב הגנוב מעורב בפח"ע ולכן נדחתה גם טענה זו, שנטענה ללא כל בסיס בראיות שהוגשו לבית המשפט.
ניתן היה לצפות לאור קבלת טענות התובעת ודחיית טענות המשטרה ,כי יינתן פסק דין, נגד המשטרה לתשלום מלוא הנזק שנגרם לתובעת, אלא שהשופטת חייבה בפסק הדין את המדינה לפצות את התובע רק בחצי סכום הנזק שנגרם בנימוק שהתקופה בה התרחש האירוע היתה "תקופת קשה של ריבוי פיגועים והתרעות פח"ע".
דעה אישית וביקורת
עם כל הכבוד לשופטת לא היה מקום במקרה "לעשות הנחה" למשטרה. גם כאשר המצב הביטחוני הוא קשה עדיין חייבת המשטרה חובת זהירות בפעולותיה כלפי הציבור וכאשר נפגע אזרח עקב הפרת חובה זו, כפי שנקבע בפסק הדין הנ"ל היא חייבת על פי הדין לפצותו במלוא הנזקים שנגרמו לו. למיטב ידיעתי אין כל אסמכתא חוקית להפחתת פיצויים עקב מצב בטחוני קשה.
ניידת משטרה זיהתה רכב גנוב. התפתח מרדף, ובמהלכו חסמו שוטרים את נתיב הבריחה של הרכב באמצעות מחסום מאולתר שמרכיביו היו רכבים פרטיים שאולצו בהוראת השוטרים לעצור לרוחב המסלול בכביש מס' 4 בסמוך לצומת גהה.
בהגיע הרכב הגנוב למחסום המאולתר האט וניסה לעוקפו משמאל, תוך שהוא פוגע בשני כלי רכב ונעצר עליהם בסופו של המרדף.
בעלת אחד הרכבים הגישה תביעה נגד המשטרה ונגד גנבי הרכב לפיצויה בגין נזקיה.
גנבי הרכב לא טרחו להגיש כתב הגנה על כן ניתן מיד פסק דין נגדם בהעדר הגנה. יחד עם זאת נמשכו ההליכים נגד המשטרה, שכן פסק דין המחייב חלק הנתבעים לשלם לתובע אפילו את מלוא סכום התביעה, אינו פוטר על פי החוק את יתר הנתבעים מנשיאה בנטל התשלום במידה ויימצאו אחראים לכך. לתובע במקרה כזה יש אפשרות לבחור נגד מי מהנתבעים יינקטו הליכי גבייה על פי פסק הדין.
במקרה שלפנינו ברור איפה שלתובעת היה אינטרס לקבל פסק דין גם נגד המשטרה.
הטענות
התובעת טענה הסתמך על נוהל המחסומים המשטרתי האוסר עשיית שימוש ברכבים פרטיים ליצירת מחסום, כי המשטרה פעלה בניגוד לסטנדרטים שקבעה לעצמה ובכך הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כלפי הציבור בכללותו ואת חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת, ולכן יש לחייבה בתשלום הנזקים שנגרמו.
המשטרה טענה כי לא היתה כוונה ליצור מחסום באמצעות כלי רכב פרטיים, אלא שהשוטרים עצרו את התנועה כדי למנוע פגיעה בהם, כאשר עמדו לפרוס על הכביש מחסום דוקרנים.
כמו כן טענה המשטרה באמצעות בא כוחה בבית המשפט כי הרכב הנמלט עורר חשד כמעורב בפעילות פח"ע, באותה תקופה התחוללו פיגועי טרור רבים בארץ ולכן חסימה באמצעות כלי רכב פרטיים הינה נסבלת לטענת המשטרה, באשר הנוהל האוסר זאת חל על מחסומים רגילים ומתוכננים ולא על פעולות שנועדו למניעת פיגוע.
הדיון וההחלטה
השופטת דחתה את טענות המשטרה.
בניגוד לטענת המשטרה, שלא נעשה שימוש בכלי הרכב הפרטיים במטרה ליצור מחסום ציטטה השופטת דוח שרשם קצין המשטרה שניהל את האירוע ונאמרו בו דברים ברורים ומפורשים, שהעידו על כוונתו לעצור כלי רכב פרטיים כדי שיחסמו את מלוא רוחב הכביש בכיוון נסיעת הרכב הגנוב, כאמצעי לעצירתו.
כמו כן לא נשמעה כל עדות המוכיחה כי השוטרים פעלו באירוע לאור חשד שהרכב הגנוב מעורב בפח"ע ולכן נדחתה גם טענה זו, שנטענה ללא כל בסיס בראיות שהוגשו לבית המשפט.
ניתן היה לצפות לאור קבלת טענות התובעת ודחיית טענות המשטרה ,כי יינתן פסק דין, נגד המשטרה לתשלום מלוא הנזק שנגרם לתובעת, אלא שהשופטת חייבה בפסק הדין את המדינה לפצות את התובע רק בחצי סכום הנזק שנגרם בנימוק שהתקופה בה התרחש האירוע היתה "תקופת קשה של ריבוי פיגועים והתרעות פח"ע".
דעה אישית וביקורת
עם כל הכבוד לשופטת לא היה מקום במקרה "לעשות הנחה" למשטרה. גם כאשר המצב הביטחוני הוא קשה עדיין חייבת המשטרה חובת זהירות בפעולותיה כלפי הציבור וכאשר נפגע אזרח עקב הפרת חובה זו, כפי שנקבע בפסק הדין הנ"ל היא חייבת על פי הדין לפצותו במלוא הנזקים שנגרמו לו. למיטב ידיעתי אין כל אסמכתא חוקית להפחתת פיצויים עקב מצב בטחוני קשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה