ב 5/8/10 הוזעקה המשטרה על ידי שכנים לטפל באירוע של אלימות במשפחה לאחר ששמעו צעקות בוקעות מדירת המשפחה.
למקום הגיעה ניידת ובה שוטר ושוטרת בהגיעם לדירה התחמקה האשה וברחה לחצר כשהיא זועקת לעזרתם מחשש לחייה.
השוטרת נשארה עם האשה בחצר והשוטר נכנס לדירה וביקש מהבעל שהיה במרפסת להתלוות אליו, משניסה להתחמק תפס אותו בידו והודיע על מעצרו. בשלב זה השתחרר הבעל מידי השוטר נכנס בריצה לחדר הסמוך ובעט בעריסה שבה היה בנו בן החודשיים לאחר מכן תפס אותו בידו כהודף כדור ברזל רץ בחזרה למרפסת והשליכו לחצר השכנים.
התינוק נפגע קשות ואחרי חמישה ימים מת מפצעיו. הבעל הורשע ברצח ונדון למאסר עולם.
לבית משפט השלום בחיפה הוגשה תביעת נזיקין בעוולת רשלנות נגד המשטרה והשוטרים.
בית משפט השלום קיבל את התביעה וחייב את המשטרה בתשלום פיצוי בסך מיליון ושישים אלף ש"ח.
שופטת בית המשפט קיבלה את הטענות שהמשטרה התרשלה בכך שלא נערכה לאירוע כראוי.
התברר כי הרוצח היה בזמן האירוע אסיר משוחרר לאחר שמונה עשרה שנות מאסר בגין עבירות אלימות, שוד מזויין, ונסיון הריגה.
שופטת השלום קבעה שהשוטרים שנשלחו לאירוע לא היו מיומנים דיים להתמודדות בתנאי לחץ.
השוטרת התגייסה למשטרה במסגרת שירות החובה רק ארבעה חודשים לפני האירוע למשטרה ובמהלך האירוע היתה פסיבית. השוטר היה חסר אונים, לא היה מסוגל להתגבר על הרוצח, לא אזק את ידיו ולא מנע את השלכת התינוק למרות שהדבר נעשה במרחק קצר ממנו. ולמרות ששלף את אקדחו לא ירה ואף לא התרה ברוצח כדי למנוע את המעשה.
במענה לשאלות שנשאל על דוכן העדים אמר: "...אין לי הסבר למה לא השתלטתי עליו".
על סמך כל אלה קבעה השופטת כי השוטר לא נהג כפי שעל שוטר סביר היה לנהוג.
הערעור שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי התקבל ובית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות האירוע לא היתה חריגה ממידת הסבירות בהיערכותה של המשטרה לאירוע.
בנימוקיו נאמר כי למשטרה לא היה ידוע על רקע קודם של אלימות במשפחה ובנתונים שהיו ידועים בזמן אמת, לא היה מקום להיערכות שונה.
כמו כן נקבע שהשוטר לא יכול היה לצפות את כוונתו של הרוצח להשליך את בנו מהמרפסת ואף לא היה עליו לצפות זאת. ולבסוף, אף אם היתה רשלנות בהתנהלות המשטרה והשוטרים הרי שהמעשה המכוון של הרוצח ניתק את הקשר הסיבתי בין הרשלנות למות התינוק.
בבית המשפט העליון דחה את הערעור שהוגש על ידי עזבון התינוק ואישר את החלטת בית המשפט ההמחוזי.
יחד עם זאת בכל הערכאות שדנו בתביעה נקבע כי המשטרה חבה חובת זהירות נושאית כלפי הציבור ואין היא חסינה מתביעות נזיקין בגין אי מניעת פשעים.
המסקנה היא שכל אירוע ייבדק לגופו ואם יימצא כי המשטרה לא פעלה באופן סביר היא תימצא אחראית לנזקים שייגרמו בגין רשלנותה.
שיקול הדעת לקביעת האמצעים המשטרתיים שיופעלו ודרך הפעלתם הוא שיקול דעת מקצועי שבסמכות המשטרה והשיקולים להפעלתו הם שיקולי עלות ותועלת. לא ניתן להטיל על המשטרה אחריות במקרים בהם ההשקעה שנדרשת ממנה למנוע את הפשע אינה סבירה.
ברור שסבירות דהיינו אמת המידה שלפיה נבחנת ההתנהלות המשטרתית היא מונח מעורפל למדי ולכן קשה לדעת מהן הנסיבות בהן תחוייב המשטרה בגין אחריותה לאי מניעת פשע.
למקום הגיעה ניידת ובה שוטר ושוטרת בהגיעם לדירה התחמקה האשה וברחה לחצר כשהיא זועקת לעזרתם מחשש לחייה.
השוטרת נשארה עם האשה בחצר והשוטר נכנס לדירה וביקש מהבעל שהיה במרפסת להתלוות אליו, משניסה להתחמק תפס אותו בידו והודיע על מעצרו. בשלב זה השתחרר הבעל מידי השוטר נכנס בריצה לחדר הסמוך ובעט בעריסה שבה היה בנו בן החודשיים לאחר מכן תפס אותו בידו כהודף כדור ברזל רץ בחזרה למרפסת והשליכו לחצר השכנים.
התינוק נפגע קשות ואחרי חמישה ימים מת מפצעיו. הבעל הורשע ברצח ונדון למאסר עולם.
לבית משפט השלום בחיפה הוגשה תביעת נזיקין בעוולת רשלנות נגד המשטרה והשוטרים.
בית משפט השלום קיבל את התביעה וחייב את המשטרה בתשלום פיצוי בסך מיליון ושישים אלף ש"ח.
שופטת בית המשפט קיבלה את הטענות שהמשטרה התרשלה בכך שלא נערכה לאירוע כראוי.
התברר כי הרוצח היה בזמן האירוע אסיר משוחרר לאחר שמונה עשרה שנות מאסר בגין עבירות אלימות, שוד מזויין, ונסיון הריגה.
שופטת השלום קבעה שהשוטרים שנשלחו לאירוע לא היו מיומנים דיים להתמודדות בתנאי לחץ.
השוטרת התגייסה למשטרה במסגרת שירות החובה רק ארבעה חודשים לפני האירוע למשטרה ובמהלך האירוע היתה פסיבית. השוטר היה חסר אונים, לא היה מסוגל להתגבר על הרוצח, לא אזק את ידיו ולא מנע את השלכת התינוק למרות שהדבר נעשה במרחק קצר ממנו. ולמרות ששלף את אקדחו לא ירה ואף לא התרה ברוצח כדי למנוע את המעשה.
במענה לשאלות שנשאל על דוכן העדים אמר: "...אין לי הסבר למה לא השתלטתי עליו".
על סמך כל אלה קבעה השופטת כי השוטר לא נהג כפי שעל שוטר סביר היה לנהוג.
הערעור שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי התקבל ובית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות האירוע לא היתה חריגה ממידת הסבירות בהיערכותה של המשטרה לאירוע.
בנימוקיו נאמר כי למשטרה לא היה ידוע על רקע קודם של אלימות במשפחה ובנתונים שהיו ידועים בזמן אמת, לא היה מקום להיערכות שונה.
כמו כן נקבע שהשוטר לא יכול היה לצפות את כוונתו של הרוצח להשליך את בנו מהמרפסת ואף לא היה עליו לצפות זאת. ולבסוף, אף אם היתה רשלנות בהתנהלות המשטרה והשוטרים הרי שהמעשה המכוון של הרוצח ניתק את הקשר הסיבתי בין הרשלנות למות התינוק.
בבית המשפט העליון דחה את הערעור שהוגש על ידי עזבון התינוק ואישר את החלטת בית המשפט ההמחוזי.
יחד עם זאת בכל הערכאות שדנו בתביעה נקבע כי המשטרה חבה חובת זהירות נושאית כלפי הציבור ואין היא חסינה מתביעות נזיקין בגין אי מניעת פשעים.
המסקנה היא שכל אירוע ייבדק לגופו ואם יימצא כי המשטרה לא פעלה באופן סביר היא תימצא אחראית לנזקים שייגרמו בגין רשלנותה.
שיקול הדעת לקביעת האמצעים המשטרתיים שיופעלו ודרך הפעלתם הוא שיקול דעת מקצועי שבסמכות המשטרה והשיקולים להפעלתו הם שיקולי עלות ותועלת. לא ניתן להטיל על המשטרה אחריות במקרים בהם ההשקעה שנדרשת ממנה למנוע את הפשע אינה סבירה.
ברור שסבירות דהיינו אמת המידה שלפיה נבחנת ההתנהלות המשטרתית היא מונח מעורפל למדי ולכן קשה לדעת מהן הנסיבות בהן תחוייב המשטרה בגין אחריותה לאי מניעת פשע.
נשמע מזעזע. למה למשטרה לא היו נתונים על הפושע כשהיא נקראה אליו? זה נורמלי? מה אתה חושב על פסיקת בית המשפט העליון? מעניין מאד.
השבמחק