שוטרים עשו שימוש ברכבי אזרחים לחסימת רכב נמלט והמשטרה חוייבה לשלם פיצויים

האירוע
ניידת משטרה זיהתה רכב גנוב. התפתח מרדף, ובמהלכו חסמו שוטרים את נתיב הבריחה של הרכב באמצעות מחסום מאולתר שמרכיביו היו רכבים פרטיים שאולצו בהוראת השוטרים לעצור לרוחב המסלול בכביש מס' 4 בסמוך לצומת גהה.

בהגיע הרכב הגנוב למחסום המאולתר האט וניסה לעוקפו משמאל, תוך שהוא פוגע בשני כלי רכב ונעצר עליהם בסופו של המרדף.

בעלת אחד הרכבים הגישה תביעה נגד המשטרה ונגד גנבי הרכב לפיצויה בגין נזקיה.

גנבי הרכב לא טרחו להגיש כתב הגנה על כן ניתן מיד פסק דין נגדם בהעדר הגנה. יחד עם זאת נמשכו ההליכים נגד המשטרה, שכן פסק דין המחייב חלק הנתבעים לשלם לתובע אפילו את מלוא סכום התביעה, אינו פוטר על פי החוק את יתר הנתבעים מנשיאה בנטל התשלום במידה ויימצאו אחראים לכך. לתובע במקרה כזה יש אפשרות לבחור נגד מי מהנתבעים יינקטו הליכי גבייה על פי פסק הדין.

במקרה שלפנינו ברור איפה שלתובעת היה אינטרס לקבל פסק דין גם נגד המשטרה.

הטענות
התובעת טענה הסתמך על נוהל המחסומים המשטרתי האוסר עשיית שימוש ברכבים פרטיים ליצירת מחסום, כי המשטרה פעלה בניגוד לסטנדרטים שקבעה לעצמה ובכך הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כלפי הציבור בכללותו ואת חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת, ולכן יש לחייבה בתשלום הנזקים שנגרמו.

המשטרה טענה כי לא היתה כוונה ליצור מחסום באמצעות כלי רכב פרטיים, אלא שהשוטרים עצרו את התנועה כדי למנוע פגיעה בהם, כאשר עמדו לפרוס על הכביש מחסום דוקרנים.

כמו כן טענה המשטרה באמצעות בא כוחה בבית המשפט כי הרכב הנמלט עורר חשד כמעורב בפעילות פח"ע, באותה תקופה התחוללו פיגועי טרור רבים בארץ ולכן חסימה באמצעות כלי רכב פרטיים הינה נסבלת לטענת המשטרה, באשר הנוהל האוסר זאת חל על מחסומים רגילים ומתוכננים ולא על פעולות שנועדו למניעת פיגוע.

הדיון וההחלטה


השופטת דחתה את טענות המשטרה.

בניגוד לטענת המשטרה, שלא נעשה שימוש בכלי הרכב הפרטיים במטרה ליצור מחסום ציטטה השופטת דוח שרשם קצין המשטרה שניהל את האירוע ונאמרו בו דברים ברורים ומפורשים, שהעידו על כוונתו לעצור כלי רכב פרטיים כדי שיחסמו את מלוא רוחב הכביש בכיוון נסיעת הרכב הגנוב, כאמצעי לעצירתו.

כמו כן לא נשמעה כל עדות המוכיחה כי השוטרים פעלו באירוע לאור חשד שהרכב הגנוב מעורב בפח"ע ולכן נדחתה גם טענה זו, שנטענה ללא כל בסיס בראיות שהוגשו לבית המשפט.

ניתן היה לצפות לאור קבלת טענות התובעת ודחיית טענות המשטרה ,כי יינתן פסק דין, נגד המשטרה לתשלום מלוא הנזק שנגרם לתובעת, אלא שהשופטת חייבה בפסק הדין את המדינה לפצות את התובע רק בחצי סכום הנזק שנגרם (כ 19,000 ש"ח) בנימוק שהתקופה בה התרחש האירוע היתה "תקופת קשה של ריבוי פיגועים והתרעות פח"ע".

דעה אישית וביקורת

עם כל הכבוד לשופטת לא היה מקום במקרה "לעשות הנחה" למשטרה. גם כאשר המצב הביטחוני הוא קשה עדיין חייבת המשטרה חובת זהירות בפעולותיה כלפי הציבור וכאשר נפגע אזרח עקב הפרת חובה זו, כפי שנקבע בפסק הדין הנ"ל היא חייבת על פי הדין לפצותו במלוא הנזקים שנגרמו לו. למיטב ידיעתי אין כל אסמכתא חוקית להפחתת פיצויים עקב מצב בטחוני קשה.







  

שוטרים עשו שימוש ברכבים פרטיים לחסימת רכב נמלט והמשטרה חוייבה לשלם פיצויים

האירוע
ניידת משטרה זיהתה רכב גנוב. התפתח מרדף, ובמהלכו חסמו שוטרים את נתיב הבריחה של הרכב באמצעות מחסום מאולתר שמרכיביו היו רכבים פרטיים שאולצו בהוראת השוטרים לעצור לרוחב המסלול בכביש מס' 4 בסמוך לצומת גהה.

בהגיע הרכב הגנוב למחסום המאולתר האט וניסה לעוקפו משמאל, תוך שהוא פוגע בשני כלי רכב ונעצר עליהם בסופו של המרדף.

בעלת אחד הרכבים הגישה תביעה נגד המשטרה ונגד גנבי הרכב לפיצויה בגין נזקיה.

גנבי הרכב לא טרחו להגיש כתב הגנה על כן ניתן מיד פסק דין נגדם בהעדר הגנה. יחד עם זאת נמשכו ההליכים נגד המשטרה, שכן פסק דין המחייב חלק הנתבעים לשלם לתובע אפילו את מלוא סכום התביעה, אינו פוטר על פי החוק את יתר הנתבעים מנשיאה בנטל התשלום במידה ויימצאו אחראים לכך. לתובע במקרה כזה יש אפשרות לבחור נגד מי מהנתבעים יינקטו הליכי גבייה על פי פסק הדין.

במקרה שלפנינו ברור איפה שלתובעת היה אינטרס לקבל פסק דין גם נגד המשטרה.

הטענות


התובעת טענה הסתמך על נוהל המחסומים המשטרתי האוסר עשיית שימוש ברכבים פרטיים ליצירת מחסום, כי המשטרה פעלה בניגוד לסטנדרטים שקבעה לעצמה ובכך הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כלפי הציבור בכללותו ואת חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת, ולכן יש לחייבה בתשלום הנזקים שנגרמו.

המשטרה טענה כי לא היתה כוונה ליצור מחסום באמצעות כלי רכב פרטיים, אלא שהשוטרים עצרו את התנועה כדי למנוע פגיעה בהם, כאשר עמדו לפרוס על הכביש מחסום דוקרנים.

כמו כן טענה המשטרה באמצעות בא כוחה בבית המשפט כי הרכב הנמלט עורר חשד כמעורב בפעילות פח"ע, באותה תקופה התחוללו פיגועי טרור רבים בארץ ולכן חסימה באמצעות כלי רכב פרטיים הינה נסבלת לטענת המשטרה, באשר הנוהל האוסר זאת חל על מחסומים רגילים ומתוכננים ולא על פעולות שנועדו למניעת פיגוע.

הדיון וההחלטה


השופטת דחתה את טענות המשטרה.

בניגוד לטענת המשטרה, שלא נעשה שימוש בכלי הרכב הפרטיים במטרה ליצור מחסום ציטטה השופטת דוח שרשם קצין המשטרה שניהל את האירוע ונאמרו בו דברים ברורים ומפורשים, שהעידו על כוונתו לעצור כלי רכב פרטיים כדי שיחסמו את מלוא רוחב הכביש בכיוון נסיעת הרכב הגנוב, כאמצעי לעצירתו.

כמו כן לא נשמעה כל עדות המוכיחה כי השוטרים פעלו באירוע לאור חשד שהרכב הגנוב מעורב בפח"ע ולכן נדחתה גם טענה זו, שנטענה ללא כל בסיס בראיות שהוגשו לבית המשפט.

ניתן היה לצפות לאור קבלת טענות התובעת ודחיית טענות המשטרה ,כי יינתן פסק דין, נגד המשטרה לתשלום מלוא הנזק שנגרם לתובעת, אלא שהשופטת חייבה בפסק הדין את המדינה לפצות את התובע רק בחצי סכום הנזק שנגרם בנימוק שהתקופה בה התרחש האירוע היתה "תקופת קשה של ריבוי פיגועים והתרעות פח"ע".

דעה אישית וביקורת

עם כל הכבוד לשופטת לא היה מקום במקרה "לעשות הנחה" למשטרה. גם כאשר המצב הביטחוני הוא קשה עדיין חייבת המשטרה חובת זהירות בפעולותיה כלפי הציבור וכאשר נפגע אזרח עקב הפרת חובה זו, כפי שנקבע בפסק הדין הנ"ל היא חייבת על פי הדין לפצותו במלוא הנזקים שנגרמו לו. למיטב ידיעתי אין כל אסמכתא חוקית להפחתת פיצויים עקב מצב בטחוני קשה.

 





  

פיצויים בגין מעצר שוא

בטרם אפנה לנושא רשומה זו ברצוני להבהיר נקודה חשובה בעקבות שאלה שהופנתה אלי על ידי אחת מהקוראות המלוות בנאמנות את הבלוג.

נשאלתי מדוע איני מחווה את דעתי האישית על פסקי הדין שאני בוחר להביא לידיעת הקוראים?

עניתי לה כי בדרך כלל הבלוג מכיל פסקי דין והחלטות שלמיטב ידיעתי לא פורסמו בעיתונות הארצית דהיינו ידיעות אחרונות ומעריב.

הבחירה מה לפרסם ומה לא לפרסם מהווה כשלעצמה הבעת דעה לגבי חשיבות פסק הדין. אני משתדל להיות נאמן לדברי השופטים, אך כמובן בוחר מתוכם את הדברים שבעיני יש להם משמעות והקורא מוזמן להתמודד עם המידע ולהסיק את מסקנותיו בעצמו.   

הכוונה בבלוג היתה ונשארה לעודד אזרחים שנפגעו וניזוקו שלא כדין כתוצאה מהתנהלותם של ארגוני אכיפת החוק כגון המשטרה, שב"ס וסוכניהם (שוטרים, סוהרים , פקחים וכו') ולהביא לידיעתם שגם להם יש מה לומר בעניין והיכן להשמיע את טענותיהם, ולהראות להם שלעתים ובמקרים המתאימים יש אף מי שיעמוד לצידם. יש דין ויש דיין.

דוגמה מצוינת לאזרחות טובה אשר יש בה לקח כללי על הדרך בה ניתן להתמודד מול עוולה משטרתית הוא המקרה הבא.

נועם פדרמן תושב חברון, המתויג בתקשורת כ"מתנחל" בעייתי המרבה להתחכך עם המשטרה בעניינים המגיעים בדרך כלל להכרעות שיפוטיות, איחר להגיע לדיון כלשהו בבית המשפט אליו  זומן כדין, ולכן החליט השופט להוציא נגדו צו הבאה  דהיינו צו המורה למשטרה לעצרו ולהביאו לפניו בהזדמנות הראשונה החל מרגע הוצאת הצו.

משנודע לו על קיומו של הצו הגיש פדרמן בקשה לבטל את צו ההבאה, בנימוק שעקב פקקי תנועה בדרך ניבצר ממנו להגיע במועד שנקבע לדיון. בהסכמת המשטרה ביטל בית המשפט  את הצו.

שבועיים לאחר ביטול הצו בעת שהגיע לתפילה במערת המכפלה יחד עם שני בניו בני התשע והאחת עשרה נעצר פדרמן על ידי שני שוטרים מתחנת חברון על סמך הצו המבוטל.

השוטרים האזינו לטענותיו ובדקו בו במקום את תקפותו של הצו במסוף, אך המחשב לא עודכן משום מה במידע על הביטול, על כן נעצר  פדרמן חרף מחאותיו והובל למשטרת חברון.

במשטרת חברון נערכה בדיקה יסודית יותר ופדרמן שוחרר כשהתברר שלצו אין כל תוקף.

מספר ימים לאחר מכן שוב עוכב פדרמן על ידי שוטר מכוח אותו צו מעצר שבוטל ולאחר בירור קצר שוחרר לדרכו על ידי השוטר שמצא כי טענתו שהצו בוטל נכונה.

יומיים לאחר מכן הגיש נועם פדרמן תביעה נגד המשטרה והשוטרים שעצרו אותו והשוטר שעיכב אותו וביקש פיצוי בסך עשרים אלף ש"ח בגין  המעצר והעיכוב הבלתי חוקיים.

בבית משפט השלום בירושלים דחתה השופטת שניידר את התביעה, לדבריה נועם פדרמן  הוא דמות ידועה ומוכרת לשוטרים בחברון מאירועים קודמים ומטבע הדברים השוטרים היו מושפעים מכך בהתנהלותם, השוטרים בדקו את תקפותו של הצו בטרם המעצר ואילו פדרמן עצמו לא הציג בפניהם את העתק הצו המבוטל. בנסיבות אלה קבעה השופטת לא חרגו השופטים ממידת הזהירות והמיומנות הנדרשת מהם ולא התרשלו.

בזאת לא הסתיימה הפרשה, פדרמן מיהר להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים.

בערעור קבע בית המשפט  כי לא היתה כל הצדקה לבחון את האירוע רק על פי התנהלותם של השוטרים.

לתובע לא היתה אפשרות לבדוק מי הגורם האחראי לתקלה במשטרה, על המשטרה היה לבדוק זאת ולקבל עליה את האחריות לתקלה ולא להתגונן בטענה הפורמלית שהתביעה הוגשה רק נגד שני השוטרים.

מבחינתו של האזרח אין זה מעניין מי האחראי בתוך המשטרה לתקלה. די בכך שהמידע על ביטול הצו היה בידי המשטרה כשבועיים וחרף זאת בוצעו מעצר ועיכוב שלא כדין.

בסופו של דבר העריך בית המשפט את עוגמת הנפש שנגרמה לפדרמן בסכום של חמשת אלפי שקלים וקבע שעל המדינה לפצותו בסכום זה. 

שוטרים שנכחו בזירת העבירה לא מנעו רצח של תינוק בן חודשיים על ידי אביו - העזבון הגיש תביעת נזיקין נגד המשטרה והשוטרים

ב 5/8/10 הוזעקה המשטרה על ידי שכנים לטפל באירוע של אלימות במשפחה לאחר ששמעו צעקות בוקעות מדירת המשפחה.
למקום הגיעה ניידת ובה שוטר ושוטרת בהגיעם לדירה התחמקה האשה וברחה לחצר כשהיא זועקת לעזרתם מחשש לחייה.
השוטרת נשארה עם האשה בחצר והשוטר נכנס לדירה וביקש מהבעל שהיה במרפסת להתלוות אליו, משניסה להתחמק תפס אותו בידו והודיע על מעצרו. בשלב זה השתחרר הבעל מידי השוטר נכנס בריצה לחדר הסמוך ובעט בעריסה שבה היה בנו בן החודשיים לאחר מכן תפס אותו בידו כהודף כדור ברזל רץ בחזרה למרפסת והשליכו לחצר השכנים.

התינוק נפגע קשות ואחרי חמישה ימים מת מפצעיו. הבעל הורשע ברצח ונדון למאסר עולם.

לבית משפט השלום בחיפה הוגשה תביעת נזיקין בעוולת רשלנות נגד המשטרה והשוטרים.
בית משפט השלום קיבל את התביעה וחייב את המשטרה בתשלום פיצוי בסך  מיליון ושישים אלף ש"ח.
שופטת בית המשפט קיבלה את הטענות שהמשטרה התרשלה בכך שלא נערכה לאירוע כראוי.

התברר כי הרוצח היה בזמן האירוע אסיר משוחרר לאחר שמונה עשרה שנות מאסר בגין עבירות אלימות, שוד מזויין, ונסיון הריגה.

שופטת השלום קבעה שהשוטרים שנשלחו לאירוע לא היו מיומנים דיים להתמודדות בתנאי לחץ.
השוטרת התגייסה למשטרה במסגרת שירות החובה רק ארבעה חודשים לפני האירוע למשטרה ובמהלך האירוע היתה  פסיבית. השוטר היה חסר אונים, לא היה מסוגל להתגבר על הרוצח, לא אזק את ידיו ולא מנע את השלכת התינוק למרות שהדבר נעשה במרחק קצר ממנו. ולמרות ששלף את אקדחו לא ירה ואף לא התרה ברוצח כדי למנוע את המעשה.
במענה לשאלות שנשאל על דוכן העדים אמר: "...אין לי הסבר למה לא השתלטתי עליו".
על סמך כל אלה קבעה השופטת כי השוטר לא נהג כפי שעל שוטר סביר היה לנהוג.

הערעור שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי התקבל ובית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות האירוע לא היתה חריגה ממידת הסבירות בהיערכותה של המשטרה לאירוע.
בנימוקיו נאמר כי למשטרה לא היה ידוע על רקע קודם של אלימות במשפחה ובנתונים שהיו ידועים בזמן אמת, לא היה מקום להיערכות שונה.
כמו כן נקבע שהשוטר לא יכול היה לצפות את כוונתו של הרוצח להשליך את בנו מהמרפסת ואף לא היה עליו לצפות זאת. ולבסוף, אף אם היתה רשלנות בהתנהלות המשטרה והשוטרים הרי שהמעשה המכוון של הרוצח ניתק את הקשר הסיבתי בין הרשלנות למות התינוק.

בבית המשפט העליון דחה את הערעור שהוגש על ידי עזבון התינוק ואישר את החלטת בית המשפט ההמחוזי.

יחד עם זאת בכל הערכאות שדנו בתביעה נקבע כי המשטרה חבה חובת זהירות נושאית כלפי הציבור ואין היא חסינה מתביעות נזיקין בגין אי מניעת פשעים.

המסקנה היא שכל אירוע ייבדק לגופו ואם יימצא כי המשטרה לא פעלה באופן  סביר היא תימצא אחראית לנזקים שייגרמו בגין רשלנותה.

שיקול הדעת לקביעת האמצעים המשטרתיים שיופעלו ודרך הפעלתם הוא שיקול דעת מקצועי שבסמכות המשטרה והשיקולים להפעלתו הם שיקולי עלות ותועלת. לא ניתן להטיל על המשטרה אחריות במקרים בהם ההשקעה שנדרשת ממנה למנוע את הפשע אינה סבירה.

ברור שסבירות דהיינו אמת המידה שלפיה נבחנת ההתנהלות המשטרתית היא מונח מעורפל למדי ולכן קשה לדעת מהן הנסיבות בהן תחוייב המשטרה בגין אחריותה לאי מניעת פשע.



    

zedeklakol: מדוע אני כותב ומפרסם ברשת?

zedeklakol: מדוע אני כותב ומפרסם ברשת?: "החלטתי לפרסם ברשת על מנת לשתף את הקוראים בידע ובניסיון הרב שצברתי במהלך יותר מ 37 שנות שנות עבודה בתחום אכיפת החוק משפטים חקירות. בהשכלתי הנ..."

הקצין השליך על רוכב האופנוע הנמלט קרש האופנוען ושוטרת נהרגו - המשטרה תשלם פיצויים כמיליון וחמש מאות אלף ש"ח

בית המשפט המחוזי בתל אביב חייב לאחרונה את המשטרה לפצות את הוריו של תומר נעים בן 23 ז"ל, רוכב אופנוע שנהרג במהלך מרדף משטרתי בסך 1,500,000 ש"ח, בגין אובדן הכנסות, כאב וסבל והוצאות שונות.

בכתב התביעה נטען כי שוטרים ניהלו מרדף בניגוד לנוהלי המשטרה אחר האופנוען. קצין משטרה שיצא עם עוד מספר שוטרים מתחנת המשטרה בנס ציונה בניסיון לעצור את האופנוען עצר את התנועה במסלול נהיגתו וזרק עליו קרש כאשר התקרב לרכבים העומדים וניסה לעוקפם.

כתוצאה מכך נפגע האופנוען, איבד שליטה, נזרק מאופנוע על הכביש ונהרג. האופנוע המשיך מכוח ההתמדה ולפני שנעצר פגע בשוטרת והרגה.

לטענת התובעים בהתנהגותו הפר הקצין את חובת הזהירות שהוא חב כלפי המנוח ועל כן הוא חייב לפצות את עזבונו והמשטרה חייבת מכוח אחריותה השילוחית לנזקים שגרם הקצין.

בית המשפט דחה את טענת המשטרה שהקצין סבר שהאופנוען הוא מחבל המתכוון לבצע פיגוע וקבע כי תפקודו באותו אירוע חרג מרמת הזהירות הנדרשת והיה עליו לצפות את אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית.

יחד עם זאת קבע בית המשפט שעל האופנוען חלה תרומת אשמה להתרחשות האירוע בו מצא את מותו ונהרגה השוטרת והעריך את אחריותו לתאונה בגובה 50%.

ראוי לציין כי מח"ש שחקרה את האירוע סגרה את התיק לאחר שמצאה שאין די ראיות להעמיד את השוטרים המעורבים לדין פלילי.

הקצין הועמד אמנם לדין משמעתי בבית הדין המשמעתי של המשטרה, אך זוכה מחמת הספק.

הלקח שראוי ללמוד ממקרה זה הוא כי גם במקרים בהם אנשי  המשטרה אינם עומדים לדין פלילי בגין מעשיהם או מזוכים  מחמת הספק בבית הדין למשמעת במשטרה עדיין יש תקווה למציאת צדק בדרך של פיצויים בהליך של תביעת נזיקין.

האם תחויב המשטרה לשלם 4,000,000 ש"ח לתובעת בגין העברת מידע אינטימי שהגיע לידיה מהאזנת סתר?

בבית המשפט המחוזי בתל אביב נדונה בקשתה של המשטרה לבטל תביעה (סילוק על הסף) שהוגשה נגדה ונגד שוטרת לפיצויים עקב שימוש שנעשה בהאזנת סתר בבית הדין הרבני.

התובעת חנה דורמל (שם בדוי) הגישה תביעה נגד בית הדין הרבני, משטרת ישראל ושוטרת לתשלום פיצויים בגובה 4 מיליון ש"ח בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה בעקבות הגשת תמליל האזנת הסתר כראיה בבית הדין. כתוצאה מכך נגרמו לה לטענתה נזקים כספיים ונפגע שמה הטוב ברבים לאחר שהפרשה זכתה לפרסום נרחב בכלי התקשורת.

 חנה דורמל  נתבעה על ידי בעלה בבית הדין הרבני לגט ולפנוי הדירה בה התגוררו. במהלך המשפט בבית הדין הרבני העידה חוקרת מהיחידה לפשעים חמורים והגישה לבית הדין תמליל האזנת סתר ובו הוקלטה שיחה בין התובעת אנה לבין אדם אחר. השיחה שהוקלטה העידה על יחסים אינטימיים בין השניים.

לאחר גלגולים שונים בין בית הדין הרבני המחוזי לבית הדין הארצי נקבע בבית הדין הרבני בין היתר על סמך ההקלטה שחנה דורמל בגדה בבעלה עם האדם ששיחתה אתו הוקלטה, ועל כן התקבלה תביעת הבעל הנבגד נגדה.

טענתה של הגב' דורמל הייתה שבהגשת תמליל השיחה לבית הדין הרבני באמצעות החוקרת הפרה המשטרה את הצוו להאזנת סתר, שהוגבל אך ורק לצורך החקירה הפלילית שנפתחה נגדה בחשד לקשירת קשר לביצוע פשע ולסחיטה באיומים, ולא נועד לצורכי הדיון בבית הדין הרבני.

בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות מקרה זה אין לשלול מהתובעת את זכותה להמשיך בתביעה נגד המשטרה והחוקרת

בית המשפט דחה את טענת המשטרה שיש לשוטרת חסינות מתביעת נזיקין מאחר ופעלה על פי צו שיפוטי של בית הדין ומאחר ופעלה בסמכות ובתום לב כאשר הגישה את תמליל ההקלטה בבית הדין הרבני, נקבע שיש מקום לבירור העובדות הרלוונטיות לטענות אלה במסגרת בירור התביעה בבית המשפט ולא ניתן על כן לחסום את התביעה על הסף.

ההחלטה שהתקבלה אינה פסק דין סופי לטובת התובעת, אך היא מנעה מהמשטרה ניסיון להתנער מאחריותה בטרם יתקיים דיון לגופה של התביעה בבית המשפט. רק לאחר דיון לגופו של עניין, לאחר שמיעת הראיות ועמדות הצדדים יחליט בית המשפט לקבל או לדחות את התביעה.

לקחים


הלקחים שניתן ללמוד מדיון זה הוא שעל המשטרה חלה אחריות לשמירת המידע שנכלל בהאזנות סתר אך ורק לצורך החקירה הפלילית בהתאם לצו האזנת הסתר ואל לה להעבירו לרשויות אחרות.

ובנוסף לכך מבהיר הדיון כי בפני כל אזרח אשר נפגע כתוצאה מגילוי  ראיות שלא כדין על ידי המשטרה פתוחה הדרך להגיש תביעה נגד המשטרה ויש לו סיכוי אם יוכיח את טענותיו לזכות בפיצוי על נזקיו.